אני לא רומנטיקנית. אף פעם לא הייתי.
אבל רציתי כל כך רומנטיקה, עד שבגללה – או יותר נכון, בגלל היעדרה – ביקשתי להתגרש.
גם אם חלמתי עליה, מעולם לא האמנתי שהיא אפשרית עבורי.
לא חשבתי שאזכה לחוות אותה באמת.
זה קרה פעם אחת, כשהייתי בת 20.
החבר הראשון שלי שבר את לבי כשהוא זרק אותי.
שיברון לב ראשון – לבחורה שבורה מבית.
לקח לי זמן לאסוף את השברים.
לבנות מחדש אמון בגברים, בעולם.
לקח לי זמן לרצות לחזור לאהוב.
לקח לי זמן להיות נאהבת.
לקח לי זמן לרצות להכיר מישהו, לשוב לשידוכים (כחרדית, זה היה הסיכוי היחיד שלי להכיר גבר).
לקח לי זמן לרצות להתחתן, להקים משפחה.
אחרי שלוש שנים הכרתי את בעלי.
שוב התאהבתי. אהבה ממבט ראשון. הפעם הייתי זהירה יותר, מקורקעת יותר, פחות מתמסרת.
אבל הוא היה רומנטיקן.
חיזר אחרי בדרך כל כך מיוחדת, כל כך שלו.
היה אוסף אותי מהאוניברסיטה עם כריך אבוקדו (הוא לא ידע שאני מתעבת אבוקדו),
מצרף פתקי אהבה, שולח הודעות מחבקות.
כל מה שלא היה לי בבית שלי, כל מה שלא ראיתי אצל הורי –
הוא הביא איתו, אהבה בכמויות גדולות.
והתאהבתי. בו, ובכל המחוות האלו.
אני זוכרת את הצעת הנישואין – ערב על החוף ביפו.
ישבנו ברכב, האורות האירו את הים, העולם האיר לנו פנים.
הוא כחכח בגרונו, הביט בי במבט מבויש ושאל בפשטות:
"רוצה להתחתן איתי?"וללא היסוס עניתי – כן.
בחודשים הראשונים לנישואין המחוות המשיכו והעמיקו.
הרגשתי נאהבת כמו שלא הרגשתי מעולם. אבל זה לא הספיק לי.
רציתי לדעת שהוא אוהב אותי באמת ובתמים – לא משנה מה יקרה, לא משנה מה אעשה.
העמדתי את אהבתו במבחן. כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום.
הייתי איומה כלפיו.
צעקתי, השפלתי, פגעתי.
חיכיתי לרגע שבו הוא יצעק עליי חזרה.
שירים עליי יד.
שיעזוב.
אבל זה לא קרה. הוא המשיך לאהוב.
המשיך לסלוח.
המשיך לאסוף את השברים שלי.
באותם ימים לא ראיתי את זה. לא ראיתי אותו.
לא באמת הבנתי מה היה שם. ואז נולדו לנו תאומים פגים.
החיים הפכו למלחמה. החרדה לחייהם השתלטה על הכול.
שנים של טיפולים ומעקבים,עוד ילד שנולד, שגרה עמוסה שסחפה אותנו פנימה.
ואז הסרטן הגיע.
הדאגה לו, הטיפול בו, דחקו את שאריות האהבה שנשארו – עד שנמחקו כליל.
שכחתי מה זה להיות אישה.
שכחתי מה זה להיות בת זוג.
שכחתי איך זה להיות נאהבת. מחוזרת.
שנים התרוצצתי סביבו.
הפכתי מבת זוג אוהבת – למטפלת.
כשהבנתי שהסרטן שלו כרוני, שהוא כאן להישאר – נשברתי.
רציתי חזרה את כל המחוות היפות, את תשומת הלב אליי.
רציתי חזרה את הרומנטיקה.
רציתי חזרה את האהבה. אבל אהובי לא היה מסוגל באותה תקופה.
אז ביקשתי להתגרש.
ברגע האחרון ביקשתי לנסות כל מה שאפשר כדי להציל אותנו.
להציל את עצמי – מעצמי.
שנים לקח לי להבין את החוסר הגדול, את הריקנות, את היעדר האהבה שהרגשתי – למרות שהיא הייתה שם.
שנים לקח לי להבין שזוגיות היא דבר עדין ודינאמי.
שאין שחור ולבן. שיש הרבה אפור, וגם ורוד.
שיש עליות, ויש מורדות.
שזו עבודה קשה. ריצה למרחקים ארוכים. שאם יש אהבה –
(והייתה אהבה, היא פשוט הסתתרה מתחת לשכבות של מציאות קשה)
ואם יש רצון למחול ולהתפשר,
ואם יש נכונות לטעות, לקחת אחריות,
ואם מבינים שניפול – ונקום. ושוב ניפול – ושוב נקום.
אז זה אפשרי.
אני רציתי לאהוב.
רציתי להיות נאהבת.
אז נשארתי. והנה אנחנו כאן.
22 שנים מטורפות יחד.
ולעוד שנים טובות יחד.
אני לא מוותרת על אהבה – עדיין לומדת לאהוב, ולקבל אהבה.
אני לא מוותרת על רומנטיקה – מבטיחה להשתפר וללמוד עוד איך עושים את זה.
