מאז שאני זוכרת את עצמי – התביישתי בו.
התביישתי בצעקות, במכות, במילים המבולבלות.
התביישתי באיסורים המוזרים שגזר עליי, בשיגעון שלו, בעליבות חיינו.
התביישתי בילדה שהייתי.רק בגיל 18 גיליתי את הסוד הנורא שאמא הסתירה מאיתנו – סכיזופרניה.
ורק שנים אחר כך הצלחתי להרכיב את הפאזל המורכב הזה ולהבין:
אבא היה הלום קרב קשה, וכשלא טופל – מחלת הנפש השתלטה עליו.
במשך שנים רבות שנאתי אותו.
ייחלתי למותו.
אבל אבא שלי…
הוא היה יפה תואר, כריזמטי, שובה לב.
הוא אהב לרקוד ולשיר, ובצעירותו היה זמר אופרה.
הוא אהב מסיבות, ים וטיולים.
הוא אהב את הארץ, חרש אותה לאורכה ולרוחבה, הכיר כל שביל וכל פינה.
הוא אהב את האדמה ועבד אותה כחקלאי צעיר.
הוא אהב את החיים.עד אותו יום כיפור בשנת 1973.
הוא הצטרף לחטיבת גולני בחזית הצפונית, נפצע בבטן, וחייו השתנו.
משם הדרך להלם קרב הייתה קצרה.
חתן צעיר, שאך חודשים ספורים קודם לכן התחתן עם אימי היפה.
שנה אחר כך נולדה אחותי הבכורה, ואז אחותי השנייה.
שש שנים אחרי המלחמה – אני נולדתי.
נולדתי אל תוך סיוט מתמשך. לא הכרתי את אבא שלי הצעיר, השמח, היפה, הצ'רמינג.
הכרתי רק אבא אחד – אבא סכיזופרני. אומרים שאני דומה לו.
שירשתי את השמחה, את אהבת החיים, את המוסיקה והריקוד.
אבא שלי.
הלוואי שהייתי מכירה אותך.
הלוואי שהייתי מצליחה לאהוב אותך.
היום, בפעם הראשונה, אני מרשה לעצמי לבכות.
לבכות על החיים שנגדעו ממך, שנגדעו מאמא.
על הילדות שנלקחה ממני ומאחיותיי.היום אני מתאבלת על אבי בעודו חי.
על המתים, על הפצועים – בגוף ובנפש – מכל המלחמות והפיגועים.
#חמישים_שנה_למלחמת_יום_הכיפורים
