כל הלילה בין רביעי לחמישי – בכיתי.
בכיתי מהתרגשות.
בכיתי מצחוק.
בכיתי מעצב.
בכיתי מאובדן.
בכיתי בכי בלתי פוסק, כזה שזורם בחופשיות.
לא מעיק, לא כבד – משחרר. מנקה.
בכי שחיכה לי המון זמן.
התנגדתי לו תקופה ארוכה,
אבל הוא היה חכם.
הוא בא אליי בדלת האחורית – ונכנס.
בלילה ההוא צפיתי שוב בסרט "אבא מתארס".
לא ציפיתי לחוויה מתקנת כל כך מושלמת. בכיתי. וצחקתי. ובכיתי שוב.
בכיתי על התאומות הקטנות ההן.
על ההפסד שלהן – 11 שנים כאחיות תאומות אבל גם כחסרות אבא ואמא.
בכיתי מהתרגשות, כשראיתי את מערכות היחסים הקרובות של כל אחת מהן עם אחד ההורים. ובאותה נשימה – בכיתי על עצמי.
על הילדה שהייתי.
או יותר נכון – על הילדה שמעולם לא הייתי.
בכיתי על ההפסד שלי את אמא. את אבא.
על חוסר הנוכחות שלהם בחיי.
(הם היו שם רק פיזית. ובכל זאת, התפללתי רוב הזמן שאבא לא יהיה.)
בכיתי על ההבנה שהורים יכולים להיות טובים.
שהורים יכולים להיות מיטיבים. שמערכת יחסים של אמא ובת, אבא ובת –
(אוח, כמה קינאתי בהולי ואנני) יכולה להיות אוהבת ותומכת.
שאבא ואמא יכולים להיות משענת. עוגן.
בכיתי על ההבנה – שלי זה לא יקרה.
וזה עשה לי קווץ' חזק בלב.
הבנתי שאני זקוקה לזמן אבל.
אבל על חורבן ילדותי.
על הילדות שלא הייתה ולעולם – כבר לא תהיה.
אם אי פעם אחזור לעולם הזה, בגלגול אחר –
אני מבקשת רק דבר אחד:
להיות ילדה עם אבא ואמא טובים.
לפחות כמו בסרטים.
