הפעם הראשונה שהלכתי לקולנוע הייתה בגיל 19.
אבא היה במעצר בית.
(לא, לא בבית שלנו – אלא בבית של קרוב משפחה, רחוק מספיק מאיתנו).
רציתי כל כך לפצות את אחיותיי הקטנות, לתת להן רגע קטן של שמחה.
אז החלטתי להפתיע אותן עם סרט. בקולנוע אמיתי.
אני זוכרת שפחדתי ללכת לקולנוע בפתח תקווה,
שמא, איכשהו, אבא יופיע שם ויתפוס אותנו.
(למרות שלא היה שום היגיון במחשבה הזו – הרי הוא במעצר).
אז נסענו עד קניון איילון ברמת גן.
אחיותיי היו בהלם.
הן מיד הזכירו לי שאבא לא מרשה.
האמת? הן אפילו קצת פחדו. הרגעתי אותן.
אמרתי להן שהאבא שלפני המחלה בטוח היה מרשה.
ובכל מקרה – הוא לא בבית עכשיו. אני מחליטה.
רכשתי כרטיסים ל"אבא מתארס" (אני דווקא רציתי אבא מתגרש).
עודדתי אותן לפנק את עצמן בפופקורן ושתייה
(שהיו יקרים רצח למשכורת הזעומה שקיבלתי כבת שירות לאומי).
התיישבנו באולם.
שמתי לב שקיבלתי מקום שצופה אל פתח האולם.
כך, אם אבא יגיע – אוכל לראות אותו מיד.
(מחשבות של ילדה רדופה.)
השכל הזכיר לי:
אבא במעצר. הסיכוי אפסי.
אבל הבטן…?
הבטן עדיין הייתה מבועתת.
האולם החשיך, הסרט התחיל –
אבל אני הייתי בסרט אחר לגמרי.
בסרט של "מה יקרה אם אבא יבוא ויתפוס אותנו?"
הסרט שהוקרן נגמר.
המסך עלה.
האורות נדלקו. אבל הסרט שלי – הוא עוד לא נגמר.
כי עכשיו – צריך לחזור הביתה. ומה אם אבא יתפוס אותנו בדרך?
איזו תירוץ אמציא לו?
